תארו לעצמיכם, שאתם יוצאים עכשיו לשבוע השתלמות עם קולגות שלכם מהעבודה. התבקשתם להתחלק לשלשות ולחלוק חדרים. אני מנחשת שהקריטריון הראשון שלכם לבחירה יהיה מגדרי. אחר כך את זה שיש לכם איתו שפה משותפת, תחומי עניין משותפים. לא ממש חברים של שבתות וחגים אבל כן חולקים חוויות בפינת קפה. יוצאים מדי פעם לאכול צהריים יחד.
אז נגיד שאתן שלוש חברות. אתן מגיעות לחדר במלון כל אחת פורקת את המזוודה, "אין בעיה אני אקח את המיטה על יד הדלת" את מתנדבת מיד "שטויות, מה אכפת לי, כולה לישון...טוב באות קצת לבריכה? יש לנו חצי שעה" את מציעה.
"כן" הן עונות ותוך שתי דקות שתיים מכן מוכנות מחכות לשלישית "סמדי, מה קורה את באה?"
"כן רגע, רגע, חכו לי אל תהיו כאלה אני כבר באה" והרגע נמשך ונמשך מה שהותיר לכן זמן לעשר דקות בבריכה והתנצלות מפוקפקת "יוהו, איזה באסה מה זה מצטערת"
אחר כך, חזרת לחדר וגילית שאחת מהן תופסת את המקלחת ומצמצמת לך משמעותית את הזמן שנותר לך לחפוף את הראש. כשזכית סופסוף בזכות כניסה לאמבטיה, מצאת רצפה רטובה עם מגבת ספוגה במים, מישהי זרקה באופן מאד לא דיסקרטי תחבושת לפח ושלא נדבר על תוכן האסלה. נרדמת רק בשתיים בלילה כי אחת מחברותייך לא מצליחה להירדם בלי טלוויזיה ברקע. וזה רק היום הראשון. אם רק היית יודעת מראש.
כן אם רק היית יודעת מראש היית יכולה לבחור אחרת או להכין את עצמך ולא להתאכזב, או לתאם ציפיות. לא משנה מה היית בוחרת, זה היה בידיים שלך.
לא פשוט להסתגל לחלוק עשרים וארבע שעות עם אנשים, שלא בחרת בהם או שבחרת בהם מתוך אילוץ. זה כל כך לא פשוט שמשפחות שמתאחדות מחדש בזוגיות שנייה (או שלישית או רביעית...) עומדות סטטיסטית בסיכון גבוה יותר להתגרש על הרקע הזה. כמה? כ60% במקרה של זוגיות שניה ועולה בשלישית. כי נכון שהתאהבתם ואתם מוכנים ללמוד את הגחמות וההרגלים של בחירי ליבכם אבל למי יש סבלנות לנספחים הנוספים. כשאנחנו מתאהבים אכן יש לנו רצון להכיר, להתאים, להשתנות אז מילא שהוא זורק את התחתונים על הרצפה באמבטיה אבל הילד שלו? עד כאן.
אחד הדברים הקשים בלשלב שתי משפחות זו העובדה שרבות מהן לא לוקחות בחשבון את מגוון החברים בהן ואת העובדה שלכל אחד ואחת מהם יש אישיות שונה, דפוסי התנהגות, הרגלים וטעמים שונים. וכדי שכולם יתרגלו אחד לשני צריך זמן "הרצה". זמן בו אנחנו נכנסים יחד לבית לומדים אחד את השני ומתאמים עמדות תוך כדי תנועה. כי ברור שאם עד עכשיו גידלנו ילד אחד שלא אוהב מלפפונים בסלט עכשיו נוספו עוד שניים – ילדה שמתעבת עגבניות וילד שלא חובב חסה. וזה כבר דורש תכנון אסטרטגי לסלט.
"הגדול שלו כאילו בכוונה נכנס למטבח בדיוק אחרי שאני גומרת לנקות אותו ומכין לעצמו אוכל" אמרה לי פעם מישהי כועסת בחדר הטיפולים. היא כל כך כעסה שזה תפס את כל החלל ולא הותיר מקום לאף אופציה אחרת. שתי מילים במשפט שאמרה הפרידו בין הרס לבניה- "כאילו בכוונה". בהעדר שיחת תיאום ושיתוף, בין השניים עם הכי הרבה מוטיבציה בבית- הזוג הנאהב, הצד השני עסוק בפרשנות סובייקטיבית שלו להתנהגויות הפחות אהודות בעיניו מצד הילדים של בן הזוג. ובפרצה הזאת נופלים יחסים. כי אף אחד מאיתנו לא מוכן להרגיש שלא מכבדים אותו. ברגעים כאלה יש לתת מודע שלנו שיטה להגן עלינו כפי שקראתי לפני זמן מה באיזה מאמר- "אם יש לכם אמונה כלשהי לגבי בן אדם מסוים, אתם תצליחו "להוכיח" שאתם צודקים. זה לא אומר שאתם באמת צודקים, אלא שהשמטתם את החלקים שמוכיחים את הטעויות שלכם".
אז לפני שאתם חותכים סלט אחד לשתי משפחות עיצרו:
1- דברו, שתפו תכירו בין השאר את דפוסי ההתנהגות שעלולים להעלות קשיים בשלבי ההשתלבות וספרו כל אחד על הילד שלו, על ההרגלים שלו "קשה לו לקום בבקר", "היא מאד מגוננת על אמא שלה עד היום", "לא הקפדנו איתם על שעות שינה" ועוד.
2- תהיו מודעים לתהליך הלא פשוט ולעיתים לא מתגמל והמנעו מליפול לפח ההטחות של "הילד שלך" מול "הילד שלי" .
3- אתרו את הצרכים של הבית החדש ותובילו כצוות מתואם את יישומם.
4- תטעינו מצברים- כי לא משנה כמה אנרגיה ותשומת לב זה ידרוש אל תוותרו בשום פנים ואופן על הזמן הזוגי שלכם.