"היא בגיל ההתבגרות",
"נורא קשה איתו עכשיו, לא מדבר, נכנס הביתה לא אומר שלום בלתי נסבל",
"אני לא יודע איפה הוא מסתובב כל לילה"
"היא מתחצפת, יש לה פה אלוהים ישמור" ,
"איך היא מתלבשת.."
אני יודעת שיש אצלה ילדים בשכבה שמעשנים ושותים... אני רוצה להאמין שהיא לא"
אלו רק חלק מעדויות האופי של הורים על ילדיהם המתבגרים. כשזה מגיע למשפחות פרק ב' מתלווה לזה אפילו נימה של שאט נפש, אכזבה הזולגת אל תוך בקורת על בני הזוג וההתמודדות הלוקה שלהם עם המתבגרים הסוררים. הם צודקים. גיל ההתבגרות הוא שלב פחות חינני בבניית משפחה חדשה. פחות חינני אבל...
באחד מהקורסים על גיל ההתבגרות כתבה המנחה על הלוח את המשפט "גיל ההתבגרות בשבילי זה כמו... " ובקשה מאיתנו להשלים את המשפט . מהר מאד הלוח התכסה במילים : סערה, אניגמה, מעבר, אתגר, תחנה בדרך, זיכרון, חיפוש אחר העצמי שלי, מרחק, שינויים, רכבת הרים, ריחוק...
אם זו היתה ההרגשה שלכם, איך אתם חושבים שהייתם מתפקדים? אז איפה אנחנו נופלים? בנסיון לשלוט.
הטווח הזה של גיל ההתבגרות הוא הטווח הקצר ביותר בו קורים השינויים הגדולים ביותר- פיסיים, רגשיים, התפתחותיים וקוגניטיביים. ובלי תהליך ההתבגרות הזו אין בגרות. ובתוך כל השינויים האלה הם צריכים אותנו יציבים וברורים ביחסים איתם וזה כולל את הכללים והגבולות שלנו ומה נעשה או לא נעשה במידה ויופרו. אין לנו שליטה על המחשבות שלהם הרגשות והאמונות שלהם- יש לנו שליטה על הדרך בה נגיב למחשבות ולאמונות האלה, ואם ננסה לכפות עליהם את דעתינו סביר להניח שנשיג את ההיפך.
להורים קשה בעצמם לעשות את המעבר התודעתי הזה בו הילד הקטן והכרוך אחריהם הופך ליישות עצמאית דעתנית והודפת. וכבני זוג להורים אלו ברור שהייתם בוררים בקפידה יותר את הדמויות החדשות שאתם צריכים לחלוק עמם אמבטיה ואירועים משפחתיים.
המשימה של מתבגרים ממשפחות גרעיניות ולא גרעיניות הן אחת- להתבגר. ולהתרחק זה מהלך הכרחי המכין אותם לחייהם הבוגרים העצמאיים. זה כרוך במתח שנלווים לו אנטיפטיות וחוסר נעימות כשלצד זה הנדבך הנוסף של כניסה למשפחה חדשה לא מקלה על העניינים. כי ההגיון אומר שאם כחלק מתהליך ההתבגרות הם מתרחקים מהקן המשפחתי הם ודאי לא עושים את זה כדי למצוא את עצמם נכנסים למשפחה חדשה. וכשהורים למתבגרים בונים משפחה חדשה הם בטעות פוגעים בתהליך הזה, כי הם רוצים לשלב בין המשפחות וכופים ארוחות ובילויים משותפים ולא פעם כשהבית קטן מלהכיל את כמות הילדים הם צריכים לחלוק חדר (שזה איום ונורא עבור מתבגר). לצד זה יוצא שהמתבגר מקבל פחות ופחות זמן פרטי עם ההורה שלו לטובת זמן משפחתי.
קשה לחבב לאורך זמן ובתדירות גבוהה ילד לא שלך, עוד יותר קשה כשמדובר בגיל ההתבגרות השנוי במחלוקת. לכן לפני שנכנסים לעצות אינסטנט הכי חשוב לזכור את תחומי השליטה שלכם ולהשאר שם. כי ברוב המוחלט של המקרים מה שמטריד יותר את ההורה הלא ביולוגי זו לא מערכת היחסים שלו עם המתבגר, אלא של ההורה הביולוגי עם המתבגר. ההורה הביולוגי שלא מציב מספיק גבולות לטעמו. ומפה הדברים יכולים רק להתדרדר שכן שני דברים עלולים לקרות: 1- ההורה הלא ביולוגי ייכנס לנעליו ו'יחנך את הנער על פי דרכו', מה שיסלים את האווירה במידה ולא התבססה מערכת יחסים אמפתית בינו למתבגר 2- ביקורת של ההורה הביולוגי על היחס של ההורה הלא ביולוגי לילד 3- התקוממות של המתבגר להורה הלא ביולוגי.
מבולבלים? קחו נשימה, תשחררו. במילים אחרות אין לנו שליטה על מערכות יחסים בין שניים אחרים, יש לנו שליטה על מערכות היחסים שלנו . אנחנו לא יכולים לגרום למישהו אחר לאהוב את הילד שלנו כמו שאנחנו לא יכולים להשפיע על בן הזוג שלנו לחנך את המתבגר שלו לפי איך שאנחנו חושבים שצריך. לכל דבר כזה יהיו מחירים כבדים שיפגעו בזוגיות. ומה שיוצא מזה שבמקום להשקיע במה שכן עובד, אנחנו משקיעים במה שלא.
נושא שליטה וכוח הוא נושא שכיח בהרבה משפחות, אבל במשפחות 'משולבות' זה נושא רגיש במיוחד. עוד יותר כשמדובר במשפחות עם מתבגרים. הדרך הכי טובה לזהות סוגיות שליטה היא כשמישהו מבני הזוג ממשיך לנסות לפתור עניינים אבל מרגיש שוב ושוב תבוסה ותסכול. במקרה כזה רוב הסיכויים שהוא מנסה להשתלט על משהו שאין לו יכולת לשלוט עליו, תוך שהוא מזניח משהו שכן יש לו שליטה עליו. לכן השאירו את עניין הגבולות והמשמעת להורה הביולוגי.
מתבגרים יכולים בהחלט להיות מקסימים, חמים, אכפתיים ואנשים שכיף להיות בחברתם. בסך הכל נחמד לראות בני אדם בתהליך התעצבותם כבני אדם בוגרים ואם תצליחו לדבר איתם מלב אל לב הם יגלו לכם שהם לא מעוניינים במערכת יחסים יריבה באותה מידה כמוכם. כך שבסופו של דבר לא ההרכב המשפחתי קובע אלא איכות התקשורת בהרכב הזה.