• sigalkaplan974

אמפטיה

המאמר הזה מדבר על אמפתיה. המוצר הכי חיוני ביחסים בינאישיים. מה שמאפשר לנו להרגיש מורגשים, נראים וחשובים... למישהו או מישהי. מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים לספק אבל בעצם מתבלבלים בינה לבין סימפטיה.


אמפתיה מתחילה בלהקשיב. להקשיב באמת. להיות מרוכז בחוויה של האחר. זו היכולת שלנו לשים את עצמינו בצד. לשים בצד את הצורך לשפוט, לייעץ, לבטל קושי, לבקר, לספק פתרונות. היכולת שלנו להעביר למישהו את ההרגשה שאני איתו גם אם אני לא מסכימה. היכולת להיות נוכחת באופן מלא עבור מישהו אחר.

אמפתיה יכולה להשתמש במילים "אני רואה שקשה לך", "אני מרגישה את הכאב שלך" יכולה להשתמש בחיבוק של 'אני איתך, את.ה חשוב.ה לי, את.ה לא לבד' נשמע לכם פשוט? אז לא. לד"ר ברנה בראון שחוקרת קשרים בין בני אדם (תראו את ההרצאות המעלפות שלה בטד) יש משפט מדהים שמגדיר אמפתיה -

Rarely can a response make something better, what makes something better is connection

לעיתים רחוקות תגובה יכולה לשפר משהו, מה שמשפר משהו- זה חיבור

מתי אנחנו זקוקים לאמפתיה?

כשאנחנו עצובים, כועסים, מוטרדים, מודאגים כשאנחנו "למטה". מאד קל לתת אמפתיה כשחבר או חברה עצובים. אנחנו מקשיבים אנחנו איתם. קשה לנו לתת אמפתיה לילדים שלנו. למה? כי כשהם עצובים אנחנו ממהרים לתקן. אבל עוד יותר קשה לנו לתת אמפתיה כשהם כועסים או מתעצבנים, מתרגזים. ומתי הכי קשה לתת אמפתיה כשהם ילדים לא שלנו והודפים אותנו או מתריסים או עוינים. העניין הוא שהתנהגות לא רצויה של ילדים, ככלל, תמיד יושבת על צורך. ילד שנמצא בהתקף טנטרום בסופר מעצבן ככל שיהיה, מתחת לצרחות שלו יש אמירה "אני מתוסכל ומתקשה להתמודד עם דחיית סיפוקים". אמפתיה עד כמה שזה נשמע לכם הזוי יכולה להיות תגובה (בטון שהוא בחמישים אחוז יותר רגוע מהטון שלו) "אני רואה שאתה מאוכזב, אכלת כבר ממתק היום ואני אקח אותך עכשיו נלך הביתה ואני אחבק אותך ותרגע. מחר נקנה ממתק" אמפתיה היא מוצר חסר במשפחות משולבות לכלל בני המשפחה. מכיוון שמבנה משפחות משולבות שם את ההורים ואת הילדים במקומות שונים, זה מייצר אתגרים גדולים שחיוניים להורות טובה. למשל, כשליבי בת ה-11 אומרת לאביה "אני שונאת את יעל" אבא שלה יכול לעזור לה הכי הרבה בזה שהוא יזהה בסיפור שלה את כאב האובדן וקונפליקט הנאמנות שנוצרים כתוצאה מנוכחותה של גלית- "זה משנה דברים כשיעל כאן נכון? לפני כן היינו רק אנחנו" אבל, אבא של ליבי אוהב את יעל וההצהרה של ליבי גורמת לו להגיב מיד ב "איך את אומרת דבר כזה? יעל כזו מקסימה היא עושה בשבילך כל כך הרבה וככה את מגיבה?" זה נכון. אבל זה לא הסיפור של ליבי והיא נשארת עם הרגשה שהיא לא מובנת. היא מנסה עוד קצת ומתייאשת. יעל לא מודעת לדרמה שמתרחשת בנפשה של ליבי והיא כועסת על בן זוגה שהוא לא מקפיד שליבי תנקה את השולחן אחריה ותרים את הבגדים שלה שזרוקים על הרצפה בחדר".

השונות במשפחות משולבות היא הנורמה.

ילדים מתקשים יותר עם ההסתגלות למשפחות משולבות והשמחה של ההורה בזוגיות החדשה זו חוויית אובדן של ילדים שנאלצים באותו הזמן גם להפרד מהפנטזיה שהוריהם יחזרו לחיות יחד וגם להתמלא חששות שעכשיו בן או בת הזוג החדשים ינכסו לעצמם את ההורה הבלעדי שלהם. עם הזמן ככל שהורים ובני הזוג יתנו מענה לחששות גם אם ההתנהגות של הילדים מאתגרת כמו זו של ליבי, הדברים יתייצבו ומערכות יחסים יתחזקו ויתקרבו. אבל, אל תתבלבלו, גם אם אתם חיים יחד חמש או שש שנים זה לא הזמן שמכריע את ההסתגלות אלא מערכות היחסים בין המבוגרים לילדים ובין המבוגרים לבין עצמם. אם השלכות הגירושין השליליות ממשיכות לבעבע בין הבתים סביר להניח שהילדים עדיין נאבקים. כי ככל שהמתחים מבחוץ קיימים, כך הילדים נאבקים יותר וכך המבוגרים ככלל מאבדים את מה שהכי חשוב כדי לעזור לילדים- האמפתיה. קשה מאד לתת אמפתיה לילדים שנאבקים, כי הם הודפים. (עוד יותר, כשמדובר בילדים וילדות בעיקר בנות, בתחילת גיל ההתבגרות שאז תוצאות הקונפליקט המתמשך מתחילות לצוף בהתנהגות מתריסה). ואני רואה כל הזמן איך בקלות זוגות נאבדים בתוך הכאוס, כשבני הזוג רוצים שההורה ישים גבולות ויחנך וההורה נע בין רחמים על הילדים לבין הרצון לחבור אל בן או בת הזוג והמתחים בתוך שלישיית הורה "חורג"- הורה ביולוגי- ילד, גואים. עצרו. דווקא מה שנראה לכם הכי הגיוני באותו רגע- לכעוס, להטיל סנקציות, לשלול הליכה משותפת לאנשהו כי "לא מגיע לה הפרס הזה" כמו שאני שומעת לא פעם, זה כיוון הנסיעה ההפוך ליעד של אווירה וגיבוש בין בני הבית. כמו בסיפור של ליבי, אין קשר בין משמעת לבין החרדה הקיומית שלה שהיא ננטשת. זה כמו לבקש ממישהו שנאבק כרגע על בלון חמצן כדי לנשום, לשיר ולרקוד. זה לא עובד יחד. חינוך נבנה לצד יחסים לא כתנאי. ככל שילדים גדלים המאבקים שלהם הופכים להיות פחות "חינניים", אבל כולם, לא משנה באיזה גיל, נאבקים על צורך מהסיבה הפשוטה שהם לא יודעים לדבר אותו או שהם דיברו אבל לא הקשיבו להם. תקשיבו להם. אחר כך כשהם ידעו שאנחנו איתם מבינים אותם, להבטיח להם שבפעם הבאה כשהם מרגישים ככה שידברו את הצורך ולא יתנהגו אותו. הדבר שהכי מסייע כדי להוריד את המתחים בין כלל בני המשפחה הוא אחד על אחד. זמן אחד על אחד הורה -ילד, הורה "חורג"- ילד וזמן אחד על אחד בין בני הזוג. בכל הספרות המקצועית זה הדבר המומלץ ביותר ובכל השנים בהן אני מדריכה זוגות והם מיישמים את זה באופן עקבי!!! ואיכותי, בלי טלפונים בלי עיסוקים בדברים אחרים, בלי ניסיון לחנך, זמן אחד על אחד שמטרתו להתקרב. זה עובד כמו קסם. לא אני עושה את הקסם - הם עושים.


רוצים להתייעץ איתי? מוזמנים ליצור איתי קשר