אז מה קורה במערכות היחסים האלה בין הגרושות לבנות הזוג – הן באמת כל כך עוינות? 🤔 אחת העבודות הסמינריוניות שלי שאיתה חתמתי את התואר הראשון שלי חקרה את השאלה - איך אימהות ביולוגיות חוות את אימהותן אל מול נוכחותה של אמא "משלבת" בחיי ילדיהן? זה סיקרן אותי. זו אחת ממערכות היחסים המורכבות ביותר- מערכת יחסים שכמעט אינה נוכחת פיזית אחת בחיי השנייה אבל מאד נוכחת רגשית. זו מערכת יחסים שהיא מאד רועשת בקליניקה שלי, בשיחות, בקבוצות ייעודיות ברשת, אבל כמעט ולא קיימים מחקרים עליה.
כמי שנושאת בגאווה (כיום) את תפקיד "החורגת" סיקרן אותי מאד לשמוע את הצד השני. את הצד של אלו שראו בנו את מי שכבשו את לבם של מי שהיה פעם אהובן ויש סכנה שיכבשו את ליבם של ילדיהן. בניגוד לאמהות החורגות מהאגדות שנכנסו לחיי המשפחה אחרי מותה של האם הביולוגית, היום אנחנו נכנסות אל תוך משפחה שיש בה שני הורים שהרבה פעמים חולקים משמורת משותפת וצריכים לבנות יחד הורות משותפת. הרבה פעמים זה קורה כשילדים ו/או מבוגרים מתמודדים עם רגשות כואבים ועדיין לא סיימו להתאבל על המשפחה שהייתה.
בסיפור הזה אין רעים וטובים יש שתי נשים שנמצאות בתוך מערכת יחסים שהן לא בחרו בה, הן לא בחרו אחת את השנייה והן צריכות להשלים עם העובדה הזאת
אם מסתכלים על מה טוב ונכון לילדים (כי בדרך כלל זה הwaze שמנחה אותנו בגירושין ובבניית משפחה שניה), זה שכולנו אני בעלי וגרושתו נשתף פעולה- בהצלחה לכולם. 💪🏾 בימים רגילים כששלושת ילדי היו קטנים, היו ימים שהייתי מברכת את בן זוגי אם הוא היה נכנס הביתה ומכריז "אהובתי, הבאתי עוד מישהי שתעזור לנו בגידול הילדים", משהו ברוח "הורה לכל ילד". אבל הרגשות הכואבים של גירושין הם "פארטי פופר". ולכן במקום שה"חורגת" תהיה מהלך מבורך בחיי הילדים ועזרה בגידול שלהם, היא הרבה פעמים יכולה להוות איום. למה? כי ככל שהיא מצליחה היא מדגישה את כישלונה של האם הביולוגית היא נוגעת בדיוק במקומות כואבים שחוויית הגירושין המפוקפקת חבטה בהם– תחושת הערך, המשמעות, הכישלון בחיים האישיים ורגשות אשם. וכן, גברים נכנסים לזוגיות שניה מהר יותר מנשים.
למרות שאנחנו מדברים בזכותו של האב כשותף מלא ומבורך בגידול ילדים עדיין התפקידים המסורתיים עוד כאן ונשים עדיין רואות עצמן כמי שאמונות על חינוך והטיפול בילדים. ובסופו של יום, מדובר בשתי נשים שברוב המקרים שונות במנטליות, בהשקפות החינוכיות שלהן, יש להן אינטרסים סותרים ובואו נהיה כנים השותפות הזאת קצת נכפתה עליהן.
במאמר של זאב ברגמן "האם החורגת מבט מן הראי" הוא בחן, בין השאר, את הכניסה של האם החורגת מנקודת המבט של האם הביולוגית ומצא שככל שהאמא הביולוגית משקיעה יותר באימהות שלה ככה הפוטנציאל לחיכוכים בין השתיים גדול יותר וזה גורם ליחסים ביניהן להיחרץ כנבואה שמגשימה את עצמה- האם ה"חורגת" מטפלת בילדים אבל לא זוכה להערכה של האם הביולוגית וברוב המקרים הילדים סופגים מסרים שליליים מהאם והם מעבירים אותם לבית של האב, שם בת הזוג מרגישה כעס והמוטיבציה שלה לטפל בילדים יורדת. היא הופכת להיות "הרעה" בסיפור והנה נכנסים לאיזה "לופ" שכל הזמן נטען בעוד כעס ועוד כעס. וה"הגרושה שלו..." וה"אשה החדשה שלו..." – מוכר? ואם זה לא היה מספיק אז גם מערכת היחסים עם בן הזוג מכניסה עוד מתח לשתיהן- כאמור האם הביולוגית שבת הזוג "תופסת" את המקום שהיה פעם שלה ועבור בת הזוג החדשה שהביולוגית הייתה בזוגיות עם בן זוגה הם רגילים זה לזה ויש להם בסיס לגיטימי וקבוע לפגישות סביב ענייני ההורות. איפה יש עוד מערכת יחסים כזאת שהאקסית היא בזכות ולא בחסד חלק ממנה?
המסקנה: בסיפור הזה אין רעים וטובים יש שתי נשים שנמצאות בתוך מערכת יחסים שהן לא בחרו בה, הן לא בחרו אחת את השנייה והן צריכות להשלים עם העובדה הזאת. כעס יושב על פחד. פחד לא להיות חלק, לא להספר, לא להיות מוערכת, פחד שינשלו אותי מההורות שלי, שיאהבו אותה יותר ממני - כשאנחנו נותנים מענה מכבד לצרכים אנחנו לא צריכים את כל הצרחות שמסביב- משהו כמו "את האמא, אני לא לוקחת את המקום שלך- יש לך זכות ראשונים" ומנגד- "תודה על כל מה שאת עושה עבורם זה לא מובן מאליו". כל כך פשוט וכל כך קשה🧡 או ההיפך כל כך קשה וכל כך פשוט😌
צריכים להתייעץ? צרו איתי קשר