בשעה 08:02, מתקשרת אלי הח"טניקית הפרטית שלי מתיפחת "אמא, המנהלת אמרה לי שבגלל שיש לי 'אומברה' זה ייכנס לי לתיק האישי".
'אומברה' למי שלא מעורה בטרנדים אופנתיים זו טכניקת צביעה שבה קצוות השיער בהירים והגוון הולך ומשתלב עם השיער בהדרגה. רגע אחרי כשהבנתי שלילדה שלום ולתיק האישי כנראה קצת פחות, הרגעתי אותה כשבו בזמן הרגשתי איך לחץ הדם שלי נוסק כלפי מעלה.
שלוש שעות אחרי, הצלחתי לקיים שיחה עם מנהל התיכון על הגיגינו בענייני כללים לאן. המנהל הגיע מוכן לשיחה והזכיר לי שהילדה הסוררת מגיעה בפעם השניה עם קצוות מחומצנים לבית ספר וכבר העירו לה על כך בעבר. וכן חייבים שיהיו כללים, כי אחרת ילדות יגיעו עם מכנסיים קצרצרים, גופיות חושפניות וכפכפי אצבע וגם לילדים שמגיעים על אופניים חשמליים שמו כללים ושאני אדע שבדרך כלל הורים מתקשרים בדיוק מהסיבה ההפוכה, עם דרישה שבית הספר יחמיר ואף יאכוף את הכללים האלה, משום שהם ההורים לא מסוגלים לעשות זאת.
"הלו... זה חדר המנהל? אני התקשרתי בגלל האומברה". כנראה שהשיחה הזו לא תביא שלום עולמי, מה גם שיש הגיון בלאכוף כללים שמונעים מילדות להגיע חצי ערומות לבית הספר אבל לרדת לרזולוציות של קצת צבע בשיער?
אז אני מודה, אין לי בעיה עם צבע בשיער, צבע בציפורניים אין לי בעיה עם מוהוק, אלוקס, פירסינג וקעקועים, לא אין לי. מה תעשו לי?! אני בעד שאנשים ירגישו טוב עם עצמם במיוחד אם הם בגיל ההתבגרות. במיוחד אם הם קמים בבקר ונחשפים לקבוצת פצעים אדומים על המצח, שיער נפוח ולא מסתדר ומפיקים קולות מוזרים מגרונם. ובמיוחד אם כל מה שהם מחליטים לעשות עם המראה שלהם לא פוגע במישהו אחר או בעצמם.
"סליחה, האם הגוונים שהיא עשתה גורמים לה להיות תלמידה פחות טובה? פחות חיונית? חוצפנית? בן אדם פחות אכפתי?" שאלתי את המנהל "האם לשם צריכים להיות מופנים המשאבים החינוכיים? לייצר עוד תחושות ניכור וחוסר חשק להגיע לבית ספר ולקבל עוד ועוד הוכחות ממשיות שמדובר במקום שלא מבין אותם? חוץ מזה אם משתמשים באיומים תהיו בטוחים שהם מבינים במה הם מאוימים." החט'ניקית ממש לא הבינה מה זה 'תיק אישי' ומה המשמעות של האיום הזה. הכבוד המינימלי שבין אוכף החוק לעבריין, זה שמי שמפר אותו יבין מה המחיר שהוא עומד לשלם. וסתם מתוך סקרנות, איך זה נרשם בדיוק? הנ"ל הגיעה עם תסרוקת אומברה לבית הספר? אגב היא גם הגיעה עם עוגת יום הולדת למורה, זה גם נרשם בתיק האישי?
שנים אני מנסה להיות הורה מיודד עם המערכת לעבוד יחד איתה מתוך אמונה ותקווה שאנחנו חולקים את אותה המטרה, אבל מתבדה בכל פעם מחדש כשאני חוזה בכאב איך המערכת שאני בקשרים איתה שמה זרקור על השלילי ומשתמשת בכלי הכי זמין ואפקטיבי לטווח הקצר- העונשים.
זה קרה בספטמבר האחרון שלושה ימים לפני ראש השנה כשהשישיסט הפסיד שעתיים לימודים ביום הכי מאובק כדי להגרר איתי ברחובות התחנה המרכזית הישנה ושכונת שפירא ולחלק ארגזי אוכל כבדים לזקנים מיעוטי יכולת. מיד אחרי שהורדתי אותו בבית הספר הוא התקשר ואמר שמנהלת השכבה הודיעה לו שזה ייחשב כחיסור לא מוצדק שעלול להוריד לו מהציון בתעודה. "ומה יקרה אם כל התלמידים יחסירו מאותה הסיבה?" טען המחנך להגנת ההחלטה. אכן מחדל.
אם הם מחלקים אוכל לעניים מענישים אותם, אם הם צובעים את השיער והציפורניים מענישים אותם ואם אנחנו שותים אלכוהול מענישים אותם- אולי תקלו עליהם ותשתמשו בשיטת האלימינציה בה תבהירו על מה לא תענישו אותם? זו פשוט תהיה רשימה הרבה יותר קצרה.
לא יכולה להיות הורה לא מתערב. לא יכולה לשבת בצד ולגבות אנשים שבחסות מערכת החינוך מתיימרים לשתף איתי פעולה באמתלה שהיעד המשותף הוא: מבוגרים עם ביטחון עצמי שיקול דעת ותורמים לחברה. וכשאני שואלת את נגה ילדה שהחלה השנה כיתה א' איך בבית ספר, היא עונה לי ממרחק של שמונה חודשי וותק "לא כיף". ואם אתם מתעקשים לדעת למה, זה כי המורה נתנה לה עונש לא לקרוא בכיתה כי היא שכחה להביא חוברת. לזה אני קוראת תיק והוא מה זה כבד.
לקריאת הכתבה ב-XNET ולקריאת כתבות נוספות כנסו http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4798042,00.html