קצת יותר מחודש בתוך המלחמה ולא מעט זוגות החיים במשפחות משולבות חשים שהכל מתפרק מבפנים. "כל מה שעבדנו עליו קודם, הכל חזר אחורה", "אין מוצא, אני בחיים לא ארגיש שייכת. תמיד הילדים יהיו במקום הראשון", "תמיד אני אצטרך להתפשר", "אני מרגיש הרבה יותר רגוע כשהילדים איתי", "איך זה שאני רוצה לנסוע ולראות אותם אומר שזה בגלל שאני לא רוצה להיות איתה", "זה לא מצב רגיל מה היא לא מבינה"
רגע, עיצרו ותהיו איתי עד סוף הכתבה.
מה קרה לנו?
האירוע האיום הזה שהכניס את כולנו לטראומה לאומית ולרצף אינטנסיבי של אירועי חירום- ערער אצל כולנו את הקרקע היציבה שדרכנו עליה רגע לפני. הרגשה של אובדן שליטה, חוסר וודאות שבאים יחד עם שלל רגשות מציפים של חרדה, דריכות, חוסר אונים. משבר אמון עם הממשלה, משבר אמון עם גבולות הרוע הקיימות, משבר אמון עם עצמינו כמבוגר האחראי שיצליח לתפקד לנוכח כל ההצפה הזו.
וכשאנחנו נמצאים במצב של הישרדות אנחנו ממוקדי מטרה- לשרוד. כהורים לילדים אמנת היסוד שלנו לשמור עליהם מתעצמת. יש פה סכנה קיומית. ההורות נכנסת לצו שמונה.
ילדים לעומת מבוגרים לא יכולים לווסת את עצמם בשעת פחד ובטח לא באירוע כל כך מתמשך. המצב הזה מורכב מדי ליכולות ההבנה שלהם, גם שלנו, אבל עבור ילד מקור ההגנה היחיד אליו הוא נושא את עיניו הוא ההורה. לא אף אחד אחר. השגרה השתנתה, האווירה הכללית יותר מתוחה, השיחות, ההסתודדויות שהם לא ישמעו מפעילים את הסנסורים שלהם שעות נוספות. כשהם בחוסר שקט ההורה הוא חוף המבטחים שלהם, שאוסף אותם כאומר להם- "אני פה שומר.ת עליכם" הדאגה לשלומם והתפקוד סביבה מרגיעים גם את מנעד רגשות הפחד של ההורה.
לעומת מקורות הוויסות המצומצמים שלהם, לנו יש יותר אופציות. לא כמו בימים רגילים אבל מספיק כדי שיאפשרו לנו להמשיך להתקיים ולתפקד- אוכל, שינה (כל זמן שאנחנו לא מפריעים לה בתכנים המעוררים רגשית ברשתות) והמקום הכי חשוב להחזיר בו את הנשימה והרוגע הוא בתוך קשר. בכל קשר קרוב בו אנחנו פוגשים עיניים טובות שמביטות בנו. כלומר, ניהול סיכונים ענייני בו העיסוק בשמירה על הילדים עובר למרכז והזוגיות נדחקת הצידה.
איך המצב הזה משפיע על זוגות במשפחות משולבות?
בזה שהוא מערער את מרכיב היסוד להתהוותה בהצלחה של המשפחה המשולבת- ביסוס תחושת השייכות. טלטלת האאוטסיידר/אינסיידר. בניגוד למשפחות גרעיניות במשפחות משולבות הזוגיות נרקמת לצד המשפחתיות הקיימת. מה שאומר שהעמדות של התקשרות בטוחה ומרגיעה קיימת רק בין ההורים לילדים ולא ביחסים בין הדמויות הלא ביולוגיות. ביום-יום הטלטלה הזו באה לידי ביטוי באופן תדיר למשל, כשילדים פונים רק להורה ומתעלמים מבן/ת הזוג, כשהדפוסים וההרגלים הישנים משותפים לדמויות הביולוגיות וזרים לבני הזוג, כשהצורך לקרבה אינטימית 'אינסיידרית' מתחרה על מקור אחד- ההורה שהוא גם בן הזוג
מרכיב יסוד נוסף שמתערער הוא גבולות הקשר עם האקסים. להיכנס אל תוך זוגיות בה אקסים נשארים בקשר רציף עם ההורה ויש להם מנדט לגיטימי לעשות את זה- זה אתגר זוגי שאין לו אנאלוגיות באף מערכת זוגית אחרת וחובט בתחושת השייכות ומזרים חוסר ביטחון לגבי המקום האינטימי הזוגי בקשר. וכשאקסים עוינים לזוגיות החדשה, הם מגבירים את חוויית 'האאוטסיידריות'.
שגרה וודאות הם גורמי מגן חשובים בהתמודדות עם חוויית האאוטסיידר/אינסיידר. וודאות מרגיעה את מטוטלת השייכות. הידיעה מראש מתי הילדים מגיעים וקביעת גבולות תקשורת עם האקסים עוזרת לבני הזוג להתכונן רגשית ולהתמודד טוב יותר עם המטוטלת הזו.
אבל עכשיו, אנחנו לא בימים רגילים. השגרה המנחמת התבלגנה, אין וודאות ובעוד מתהדקת הקרבה בין הורים וילדים כמקור הרגעה הדדי, בני הזוג נדחקים החוצה. הדאגה לילדים, השינויים בסדר יומם בעקבות המצב מגבירים תקשורת בין ההורים וגורמי המגן של בני הזוג מתחילים לקרוס
בימים רגילים עובדים על זה- מבינים שלחוויה הזו יש שם, מבינים שהיא תהליך טבעי של בניית משפחה משולבת, עוזרים לבני הזוג להבין את הפיצול ברגשות השונים ואיך לעזור אחד לשני בזמן אמת. לצד זה עושים פעולות מקדמות יחסים עם שאר בני המשפחה שיעזרו לחוויה הזו לאט לאט להתפוגג. זו עבודה שלוקחת זמן.
אבל עכשיו, אנחנו לא בימים רגילים. השגרה המנחמת התבלגנה, אין וודאות ובעוד מתהדקת הקרבה בין הורים וילדים כמקור הרגעה הדדי, בני הזוג נדחקים החוצה. הדאגה לילדים, השינויים בסדר יומם בעקבות המצב מגבירים תקשורת בין ההורים וגורמי המגן של בני הזוג מתחילים לקרוס. הרגשות השליליים שהם בדרך כלל הראשונים לבוא מתחילים להרעיש "הנה חזרנו אחורה, כל מה שדיברנו ועבדנו עליו וחשבתי שהנה משהו מתחיל להשתנות, עכשיו אני רואה שאין סיכוי, תמיד אני אהיה במקום השני". כשמנגד יש הורה מתגונן, מתוסכל, כועס כי "מה אני יכול לעשות? זה לא מצב רגיל, הם ילדים". וזה מספיק כדי שיתווספו לקדירת הרגשות המבעבעת של בני הזוג רגשות האשם: "זה באמת לא מצב רגיל", בושה:" למה אני לא יכול.ה להרגיש אחרת?", תסכול: "לא יודע.ת מה לעשות" וייאוש: "אין מוצא".
אז לא. הזוגיות לא מתפרקת, היא לא ברגרסיה וכל ההישגים שהושגו נשמרים, היא כן זקוקה לאדפטציה מותאמת לתקופה הזו. אנחנו בתוך אירוע טראומטי וחווים מתח מלחמתי מתמשך. תחושת האיום מבחוץ חודרת פנימה וכל הרגשות בהצפה. אנחנו על מצב 'השרדות'- דרוכים, נפיצים, תגובתיים, תוקפניים/מתגוננים. וזה נורמלי. אנחנו במצב לא נורמלי וכל רגש, מחשבה ותגובה הם נורמליים. תרפו מהבקורת העצמית ורגשות אשם (מאד טרנדים בתקופה הזו אצל בני הזוג המשולבים) ותשמרו על הזוגיות שלכם בעזרת הפעולות הבאות:
1- תכניסו את הזוגיות למרחב מוגן, כהחלטה משותפת- בדיוק כמו שאתם עושים זאת כדי לשמור על עצמיכם פיזית, קבלו החלטה משותפת לשמור על הזוגיות ולהכניס אותה למרחב בטוח של "תפקוד זוגי בזמן חירום". תגידו זה לזו ש"כל מה שקורה עכשיו כל הרגשות המציפים הם בגלל שאנחנו בתוך סטרס של מלחמה ולא בגלל שאני/את.ה לא חשוב.ה, זה זמני. כשזה ייגמר נחזור לעבוד על הקשר"
2- זהו מחשבה שלילית ברגע שהיא מגיעה ותרגיעו אותה עם משפט מוכן מראש- לרגשות הקשים שמציפים אותנו יש גם תופעת לוואי שמאופיינת ברפרטואר מרשים של חשיבה שלילית- שחור או לבן: "כשהילדים באים אני לא חשובה", פרשנויות: "הם יותר חשובים", מסקנות מכאיבות: "אני במקום השני", תיוגים: "היא מניפולטיבית", "הוא רכרוכי" ציפיות: "הייתי מצפה שהוא יבין ש... איך הוא לא רואה ש.... , קביעת עובדות: "תמיד הם יבואו קודם". הפרשנויות האלו באות לעשות לנו צרות מטשטשות את הצורך האמיתי שלנו- "לדעת שאת.ה עדיין איתי, שמה שקורה עכשיו הוא בגלל המצב ולא כי התרחקנו רגשית". תכירו אותן תנרמלו את הופעתן ותרגיעו אותן בעזרת משפט מווסת לעצמכם שהכנתם מראש (כשהמתח מאיים להציף היכולת שלנו להפעיל חשיבה חיובית מאותגרת מאד) "זה הסטרס של התקופה ולא כי אני לא חשוב.ה"
3- תקשרו צורך, אל תצפו- ציפייה היא אחד המכשולים הגדולים בתוך זוגיות. בפער בין ציפייה למציאות יחסים נופלים. זה נכון ככלל ועוד יותר בזמן מלחמה כשלכל אחד יש דרך אחרת להתמודד עם מצב מתח כל כך מאיים ואנחנו ממוקדים בלשרוד. דברו צורך "צריכ.ה חיבוק", "אני צריכ.ה זמן לבד", "צריכ.ה לפרוק", "צריכ.ה שתגיד.י לי שאת.ה אוהב.ת אותי"
4- תעזרו לעצמיכם בוויסות העצמי- תבררו ותמננו את החדשות שאתם צורכים. הם שואבים הרבה מהכוחות הנפשיים המוגבלים כרגע. תדאגו לצרכים הקיומיים הבסיסיים – לאכול בזמנים קבועים, לישון ומרחבי שייכות נוספים לצד הזוגיות- חברים, משפחה. קשרים טובים עם אנשים אהובים מרגיעים אותנו. בתקופה הזו שהזמינות הרגשית של ההורה לצידנו מוגבלת יותר, חברים ומשפחה הם מקור מצוין להטענה.
5- זהו את משאב ההרגעה "הבלתי תלוי" שלכם והשתמשו בו- לכל אחד יש דרך שונה להתמודד עם מצבי סטרס- ספורט, סרט, שיחה עם חברה, עבודה, גינון... כשאתם מווסתים אתם פנויים יותר רגשית.
6- תכננו שגרה יומית- בתקופה לא שגרתית ההצמדות לשגרה מחברת אותנו לכוחות שבנו. תחנות קטנות של משימות/פעילויות מדי יום יוצרות וודאות וממקדת אתכם בדברים שיש לכם שליטה בהם ותכניסו אל השגרה היומית גם פעילות ספורטיבית כלשהי. אלו פעולות שמקדמות הורמוני אושר ועוזרות לשקט הפנימי.
7- תקבעו 'זמן זוגי' בימים שהילדים נמצאים- למשל, מפגש זוגי לקפה או יין במרפסת לפני השינה. זה לא משך הזמן ולא בהכרח הפעילות אלא ההתחברות אחד לשני שיש בה התעניינות, שיתוף, מגע שמרגיעים את החשש שהתרחקנו.
8- תאמצו לעצמיכם כהרגל "טעינות חיבוק"- זה אולי הטיפ הכי מקסים שלימדה אותי פרופ' תרצה יואלס, חברתי. בזמן דחק הגוף שלנו מפריש קורטיזול הורמון שמגביר את דפיקות הלב, מעלה את לחץ הדם, קצב הנשימה כל הגוף מנותב להלחם באיום. דרך מהירה ויעילה להוריד סטרס היא חיבוק שנמשך לפחות 35 שניות על פי המחקר. חיבוק מזרים אל הגוף הורמון אהבה 'אוקסיטוצין' שאומר לגוף "הסכנה חלפה, אפשר להירגע". "טעינת חיבוק" היא הרגל נפלא שמפיק בזמן קצר מאד תוצאות נפלאות.
צריכים סיוע נוסף? צרו איתי קשר